<h1>מרדכי הלכ' מקואות סימן תשמ"ח</h1>
<h2>דף י.</h2>
איכא בינייהו [אם] סמוך לחפיפה טבלה. והא דאמר בפ"ק דחולין [י' ע"א] טבלה ונמצא עליה דבר החוצץ לא עלתה לה טבילה עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן, י"ל דבשלא טבלה סמוך לחפיפה. ור"ת (פי') [תירץ] דבחולין מיירי בנמצא בגוף שאין שם חפיפה ולכן צ"ל ברי לי, והכא מיירי בראש. דחפיפה אינה בגוף כי אם בראש, כדאמרינן לעיל [ס"ו ע"ב] לא תחוף אלא בחמים וכו' דמשרו מזיא, ובפרק חלק [סנהדרין צ"ה ע"א] גבי אבישי בן צרויה שהיה חופף את ראשו, וכן במסכת שבת [ל"א ע"א] גבי הלל שהיה חופף ראשו. והרב ר' שמחה פירש במחזור ויטרי בשם רש"י כי חפיפה שייך גם בכל הגוף, מדקאמרינן פרק בתרא דנדה [ס"ז ע"ב] גבי דביתהו דריש גלותא דהוה לה מלתא עם בעלה, פי' כעס, ואזל רב נחמן לפייסה ואמרה ליה זיל השתא ותא למחר [כי היתה רוצה לדחות הטבילה עד למחר. מ"י] ואמר לה עבדי חסרת דודי חסרת טסטקי חסרת בתמיה, ופירש רש"י טסטקי חסרת [כסא] לישב עליו בבית המרחץ, דודי יורות לחום חמין, ואם לא היתה צריכה אלא לחוף ראשה לא היתה צריכה כל כך. אמנם פירש רבינו חננאל דודי חסרת להחם חמין ולהשליך במי הטבילה מפני הצנה. ואף לפרש"י שפירש לרחוץ, יש לפרש שלאחר שתעלה מבית הטבילה תכנס בחמין להחם גופה. וטסטקי פירש (במסרק פן) [מסריקה. מ"מ נכון להחמיר לעשות חפיפה בכל הגוף ולסרוק את שערה לעיוני דלמא] נתקש[ר]ו השערות. עיין בתוס' פרק מרובה בסופו. הגה"ה מפרק [שביעי] דב"ק [פ"ב ע"א]. ושתהא אשה חופפת וטובלת. אומר ר"ת דלא תקן חפיפה אלא בראש, וכן משמע [מדפריך] בסמוך [חפיפה] מדאורייתא [היא, ומשני מדאורייתא לעיוני בעלמא דלמא מקטיר ונתיר, ולישנא דאנתר לא שייך אלא בשער], וחפיפה [נמי] לא שייכא אלא בראש, מדתנן בנזיר [מ"ב ע"א] חופף ומפספס אבל לא סורק, אבל בשאר הגוף שייך לשון הדחה, כדאמר רבא פרק בתרא דנדה [ס"ו ע"ב] לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא האשה מדיחה קמטיה במים. ומהתם נמי משמע דבשאר הגוף אין צריך הדחה, אלא דוקא בבית הקמטין, ואע"ג דאיכא למימר [דבית] הקמטים נקט לרבותא, דאע"פ דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים בעינן, מ"מ מדלא קאמר אפילו קמטיה משמע דקמטיה דוקא ולא שאר הגוף. וההוא דדודי חסרת כו', אע"פ שאין חובה רגילה היתה לרחוץ במים, כמו שנוהגין גם עכשיו לרחוץ כל גופה במים חמין. ע"כ לשון הגה"ה.
<h2>דף כו:</h2>
כתב הרא"ם בספרו הא דתנן (תוספתא מקואות פ"ו ה"ה) הדם והדיו והחלב יבשים חוצצין לחין אין חוצצין, מטעם הקפדה הוא, שעל יבש דרך בני אדם להקפיד ועל לחין אין מקפידין, אבל אי מקפיד אפילו לח חוצץ. (ואם) [וכן אם] היא טובלת בטיט צלול שפרה שוחה ושותה, אע"פ שהטיט דבוק בבשרה [במיעוטה] והיא אינה מקפדת אינו חוצץ, [אבל] אם היא מקפדת חוצץ אף במיעוט. וכן מצאתי בתשובת ה"ר אליעזר מורדון, והוא ברוקח. והמפרש טעמא דברייתא משום שהמים נכנסין בלח טועה, שאין לך לח יותר מיין, ואמרינן סוף פ"ק דחולין [כ"ו ע"ב] מיא יקירי ושכני תתאי ופירי קפי' מלעיל ולא קא סלקא להו השקת מים. ואין לתת חילוק בין השקה לטבילה, דתנן בזבחים פרק התערובות [ע"ח ע"ב] דלי מלא רוקין והטבילו כאילו לא טבל, ורוק לח הוא.
